מדריך כשרות בונציה

הנוכחות היהודית הרשמית בונציה מתוארכת לסוף המאה ה-14, אך חוקרים טוענים שיהודים חיו בעיר גם מאות שנים לפני כן. בימי הביניים נאסר על יהודים לשהות בונציה יותר משבועיים ברציפות, למעט סוחרים שהגיעו מעבר לים ורופאים. מו כן, כל היהודים שהגיעו לעיר נדרשו לענוד על הבגד עיגול צהוב, שהפך לאחר מכן לכובע צהוב ואדום. גירוש ספרד בשנת 1492 ולאחר מכן גירוש פורטוגל הביא לעיר יהודים רבים, בהם גם דון יצחק אברבנאל.

רבים מהוונציאנים, בעיקר אנשי הדת, התנגדו למגורי היהודים בכל רחבי העיר. לכן בשנת 1516 החליט הסנאט של ונציה, שכל היהודים המתגוררים בעיר וכל מי שיבוא בעתיד יעברו לאי הידוע בשם "הגטו נואובו" (הגטו החדש), שהיה מוקף בחומה ושני שערים וננעל בשעות הלילה. כמה שנים מאוחר יותר, אושר החוק המתיר את מגורי היהודים בעיר. בשנים אלו השלטון בונציה ראה ביהודים מקור כלכלי שהלווה כסף בריבית לעניי העיר. מדי פעם הוצאו צווי גירוש ליהודים אך הקהילה הצליחה לדחות את הגזרות, כשאחת מהן בוטלה בגלל הלוואה של 10,000 דוקאטים לקופת המדינה. באמצע המאה ה-16 חיו בוונציה 160,000 תושבים, בהם 900 יהודים, בעיקר סוחרים. למרות שיהודים רבים עזבו בשנים שלאחר מכן את העיר, הקהילה המשיכה להתרחב ולצמוח. באותה תקופה הוקמו בונציה כמה בתי כנסת גדולים ובית קברות ששכן מחוץ לגטו.

שנות המאה ה-18 הביאו איתם תקנות וחוקים חדשים שהגבילו מאוד את היהודים. באותה תקופה גם פרצו שריפות קשות בגטו, דבר שהחריף את הקשיים והסבל של האוכלוסייה היהודית. כיבוש ונציה על ידי הצרפתים בשנת 1797 גרם לביטול ההגבלות ויציאה משערי הגטו. בשנים שלאחר מכן חוותה ונציה תהפוכות שלטוניות, אך הקהילה שרדה, זאת עד לתקופת מלחמת העולם השנייה.

עם החלת חוקי הגזע, חוותה הקהילה היהודית בוונציה תקופה קשה של הדרה ואפליה. ב- 17 בספטמבר 1943 התאבד הרופא היהודי-איטלקי ג'וזפה ג'ונה, לאחר שסירב למסור את רשימת החברים של הקהילה היהודית לגרמנים. בעקבות האירועים חלק מהיהודים הצליחו להימלט לשווייץ ולדרום איטליה, ומיעוט קטן הצטרף לפרטיזנים האיטלקיים. שאר היהודים הוחזקו בבתי כלא ומשם גורשו למחנות ההשמדה. עם תום המלחמה שרדו מקהילת ונציה כאלף יהודים. כיום חיים בעיר כמה מאות יהודים להם מוסדות דת וקהילה.